פעם היה פעם: כשאוסף ספרים היה גם סמל סטטוס

Wed, 21 Oct 2026 11:45:00 GMT

דמות קטנה של אדם המשקיפה אל יקום רחב ידיים, שמורכב מכוכבים וממסות מסתחררות - הציור קטן המידות הזה מתאר מדען הניצב במרכז התרחשות סוערת. ציור זה הוא תו הספר שהוטבע בספרים שבספרייתו של אלברט איינשטיין, והוא למעשה תמצות מאמציו לגבש מודל קוסמולוגי לסבך היקום. התו עוצב בידי ידידו של המדען הדגול, הצייר והגרפיקאי אריך בוטנר, שלמד בבית הספר לאמנות דקורטיבית בברלין. בוטנר גם צייר את דיוקנו האמנותי הראשון של איינשטיין, כמדען בן 38, בהדפס ובציור שמן. איינשטיין לחלוטין לא היה היחיד שביקש להטביע את חותמו האישי על מדף הספרים: בחלקן הפנימי של כריכות ספרים רבות מהמאות הקודמות מסתתר עולם ומלואו של ה"אקס ליבריס" (בלטינית: "מספריו של..."), או בעברית: תו הספר. מדובר בסימן בעלות המוטבע או מודפס בפתח הספר, אשר בראשית דרכו מילא תפקיד מעשי לחלוטין - להצהיר על זהות הבעלים ולמנוע אובדן או גניבה.

"זה היה כמו לפגוש את מארי אנטואנט, ואני מצחין מערק"

Fri, 16 Oct 2026 14:18:00 GMT

אין מה לעשות, אנשים. כל הדרכים מובילות לשרה נתניהו. קחו למשל את עודד כרמלי. משורר שהתחיל לפרסם שירים כבר בגיל 16, ובגיל 25, ערב יציאת ספרו "ליקום אין אופוזיציה", אמר בראיון לעמיחי שלו: "אני המשורר הכי מעניין ומשמעותי וחדשני בדור הנוכחי. אם לא הייתי מרגיש כך, לא הייתי מפרסם שירים". בגיל 41 הוא עדיין עושה המון דברים לא פחות ממסעירים במה שהוא מכנה הרפובליקה הספרותית, אנדרדוג פעלתן ("תמיד ראש לשועלים") עם נוכחות של בולדוזר והישגים של אלופים. יש לו חבורה שלמה מאחוריו, ובכל זאת נדמה שהוא תזמורת של איש אחד. נשוי למשוררת מבטיחה ומקיימת, גל עזרן ("אני מאוהב עד כלות הנשימה"), מנהל את פסטיבל השירה של תל אביב ומתפוצץ מרעיונות עתידיים ומכריזמה של רוקיסט ומצחיקנות כפייתית ("אני קצת חוכמולוג") אך אפקטיבית של סטנדאפיסט. ולמרות כל אלה, השבוע כולם, כולל כולם, רוצים לדבר איתו רק על שרה נתניהו ועל הפצצה שהפיל בסוף השבוע שעבר במוסף הארץ. "הכתבה שלפניכם אינה כתבה", פתח כרמלי, המכונה כרמליטו, את דבריו. "היא דיווח, עדות, סיפור גונזו מטורף. והסיפור הזה קרה לי (...) זהו מסמך אנושי מזעזע, ואני מפקיד אותו ללא שיפוט ופירוש נוספים בדברי ימי האומה".

הסופרת המצליחה מסתבכת: ספריה של הפרו-פלסטינית יירדו מהמדפים בבריטניה

Wed, 14 Oct 2026 21:15:00 GMT

סאלי רוני, שכתבה את "אנשים נורמלים" ו"שיחות עם חברים", מסתבכת עם החוק בגלל תמיכתה בתנועה שהוגדרה כארגון טרור: "עשיתי מאמץ להיות כנה בנוגע לאמונותיי"

זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2026: הסופרת הקנדית אן קרסון

Thu, 08 Oct 2026 14:12:00 GMT

המשוררת והסופרת הקנדית זכתה בפרס היוקרתי בזכות יצירותיה המשלבות שירה, פרוזה ומיתולוגיה יוונית. בין יצירותיה המפורסמות: הספר "אוטוביוגרפיה של אדום". ועדת הפרס שיבחה את כתיבתה הנועזת והחדשנית, שהצליחה ליצור צורות חדשות בספרות העכשווית

ראש המוסד, בתו וכל הסודות הכל כך כמוסים האלה

Tue, 06 Oct 2026 17:05:00 GMT

פרק 1 זה היה ב־73', באביב, כמה חודשים לפני המלחמה. אני זוכרת, כי באותם ימים עמד האיסור על נגיעה בדברי דואר — במיוחד במעטפות חומות — בשיאו. הימים היו ימי החיסולים באירופה, האווירה היתה מתוחה והנקמה אישית. שוב ושוב הוזכרו הילדים ההם, בני בלי שם, שלא הצליחו להתאפק, פתחו מעטפה חומה שהגיעה מכתובת לא מוכרת, והופ, עפה להם אצבע, והופ, הלכה להם עין. לפעמים הכניס הדוור את הדואר הביתה, הניח את המעטפות — פצצות מתקתקות — על שולחן העץ הוויקטוריאני בחדר הכניסה. בחנתי אותן ממרחק בטוח, רק כדי לוודא שלא משתרבב מהן חוט חשמל מחובר למנגנון השהיה ולא עולה מהן צליל תקתוק או מבטא גרמני, כי אחרי רצח הספורטאים במינכן ידענו שאין גרמניה אחרת ולעולם לא תהיה. הייתי בת תשע, בכיתה ג', מורגלת בדוגמאות של ילדים, כאלה שיש להם הכול ולא יודעים להעריך, וכאלה שמחטטים בארונות לא שלהם וכאלה שלוקחים בלי לבקש רשות וחושבים שהם יותר חכמים מההורים שלהם ומקשיבים לחברים שלהם ואחר כך מצטערים, וכאלה שפותחים מעטפות חומות. במעטפה חומה אפשר להכניס מספיק חומר נפץ כדי להשחית פרצוף. ביתנו בצהלה כבר היה מסורג אז — חלונות, דלתות, מרפסות. אלמלא כן, לא הייתי נתקעת בחדר האורחים. על כן אפשר לקבוע בקלות שזה אירע אחרי הפריצה לבית, כלומר, אחרי ליל הסדר של 1973, שבו הסבנו, כבכל שנה, לארוחת חג בבית משפחת אמי בירושלים. כבכל שנה, קדמו ליציאה חילופי דברים מתחשבנים, כבכל שנה, הוסכם שנחזור הביתה מוקדם. כבכל שנה, נשארנו עד הסוף, עד שאלוהים הרג את מלאך המוות. בזמן שהסבנו אנו בירושלים אל שולחן החג הארוך והמתפתל עד קצה המרפסת הצופה אל עמק המצלבה, עקרו פורצים את ציריה של הדלת האחורית היוצאת מן המטבח אל רחבת האבן והמדשאה בביתנו בצהלה. זאת היתה דלת לבנה צרה יחסית, עשויה עץ לבוד בעובי חמישה סנטימטרים, שיש בה שני מנעולים סטנדרטיים זה מעל זה, ובשלישה העליון קבוע חלון זכוכית. שנים אחדות קודם לכן, כאשר מונה אבי לתפקיד ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, הוחלפה הזגוגית הרגילה במשוריינת. הנסיעה לתל אביב היתה תמיד ירידה אל השפלה, צלילה מעולמות עליונים של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה וקריית הממשלה אל גסותו של המרחב התל אביבי הגשמי והנהנתן, זה שלא ידע את רחביה. במורד הקסטל נדלקה נורית התרעה על גבי לוח המחוונים של המכונית. שמן, מים, רדיאטור, קרבורטור... אמי התכנסה בשתיקה רגוזה. אבי עצר, פתח את מכסה המנוע, סגר, חזר ונכנס לאוטו, ולמרות העשן שהיתמר ממכסה המנוע, המשיך בנהיגה. אמי סיננה משהו שהיה בו מצליל האִיום. אבי לא התרגש, כאילו ידע שהוא יכול לשים בה, במכונית, את מבטחו ויכול לסמוך עליה שלא תאכזב, שתביא אותו הביתה בבטחה, כי הדודג' צ'ארג'ר שלו לא היתה סתם מכונית שנסעה על דלק, היא היתה מכונית שנסעה על אהבה. המכונית המשיכה והתקדמה בטוחות וחלקות על אף סילון העשן האפרפר שהסתנן מבעד לחריצים של מכסה המנוע. נכנסנו לשכונה אחרי חצות. הדודג' האטה בכבישים הצרים. באותן שנים היו המדרכות בשכונה רחבות. מכוניות אחדות חלפו באיטיות על פנינו. מבעד לחלונות פתוחים קלטה עיני גברים שפלי רוח בגופיות כותנה לבנות מנגבים את הסכו"ם החגיגי של פסח, או חוזרים ומקפלים את הכיסאות ואת התוספות שהוצמדו לשולחנות האוכל לשם הארכתם, בשעה שנשותיהם בחלוק מרושל, שהחליף את שמלת החג, מניחות בזהירות את הכלים במקומם. הדודג' השתתקה כמעט, מורגלת גלשה במורד רחוב יואב. אני זוכרת, כי חריקת המנוע התגברה רגע לפני היעד, כשכבר היינו קרובים מאוד אל הבית, ויכולים, במקרה הצורך, להגיע אליו בהליכה קצרה, בדיעבד הבין אבי שהיתה בצרחת המנוע גם קריאת אזהרה, כי הנה, פתאום, התגלה לעינינו הבית, והוא מואר כולו. אני זוכרת, כי אמי נבהלה; אני זוכרת, כי אבי שמר על קור רוח מקפיא, על איפוק בכל מחיר. אמי ואני יכולנו לדמיין את התסריטים החולפים במוחו, אלה אשר תמיד נערך להם, ובאיזשהו אופן קדורני ריחפו גם בחיינו שלנו, מפעפעים לפעמים מן הנחשב אל המדובר והמתרה והמאיים והמאשים והמפחיד והמענה. תחילה כיבה אורות והעמיד את המכונית המקרטעת בחזית בית השכנים. תנועותיו הדרוכות העידו בו שהוא חושב על הגרוע ביותר. למותר לציין, כי בטרם נצא ירושלימה בדקנו חזור ובדוק, שכל האורות כבויים וכל התריסים מוגפים וכל החלונות סגורים ומוברחים והדלתות נעולות, ורק אור קטן דולק במנורת הקיר במסדרון, העתק של מנורת פליז יהודית מן המאה השבע־עשרה, פוזנן. אבי התקשר למי שהתקשר באמצעות מכשיר הטלפון באוטו, כזה שהיה בזמנו רק לנו. מן העֵבר האחר הודיעו קצרות שמגיעים. המכונית חירחרה קלות. אני זוכרת, כי היה לו ביטחון מלא שאם יתעורר צורך, היא תשוב ותתניע. חיכינו בשתיקה. אבי בלש אחר סימני תנועה בבית. לא נראו כאלה. מצדו האחר של הרחוב, בפינת הרחובות יואב ואבישי, יצא השכן הדתי לרוקן את פח האשפה. אני זוכרת, כי בכל השכונה כולה היו רק שני גברים חובשי כיפה, ואמא שלי, שלא סבלה דתיים, נהגה להשתמש בשניהם כחיזוק לטענתה שאיננה שונאת דתיים אלא רק חְניוֹקים. שכננו מסמטת אבישי היה אחד מן השניים. פעם, בימים שבהם היתה אמי מלוות שיירות בגדוד השישי, היה השכן מפקד הפלוגה הדתית של הפלמ"ח. לפעמים יצאו לפעולות יחד. אני זוכרת, כי אמי לא החמיצה אף הזדמנות להזכיר את העובדה שתמיד, לפני כל פעולה, הקפיד להתעורר חצי שעה לפני כולם, כדי שיהיה לו זמן להתפלל ברצינות. מעולם לא ביקש הקלות, או התחשבות מיוחדת. שמתי לב ליסודיות שבה הקפיד האיש בגופייה הלבנה ובכיפה הסרוגה, תווי פניו הציפוריים מצומצמים מאוד, לרוקן את הפח הביתי אל אחיו הגדול ממנו בגומחת הגדר. האחר היה רב השכונה, הרב ד"ר דוד כהנא, שכיפת המשי השחורה והחגיגית שלו הלמה את זקנו הלבן המסופר והמטופח. העובדה שהיה דוקטור מאוניברסיטת וינה ובוגר בית המדרש לרבנים בעיר הילכה על אמי קסם. יהודי הדוּר בביתו ואדם מעורר כבוד בלכתו מדודות לאורך רחוב יהונתן בחליפה ובמגבעת עד הפנייה לסמטת בית הכנסת שנקראה לימים על שמו. בתום מלחמת העולם השנייה מונה לתפקיד הרב הראשי של צבא פולין, ובתפקידו זה יצא לאסוף את הילדים היהודים שהוחבאו בימי המלחמה במנזרים ובחוות ובעליות הגג והוריהם לא שבו לקחתם. אני זוכרת, כי שמץ מעלילותיו סיפר לנו בטקס בת המצווה המשותף לבנות כיתה ו' - סיפורה של הילדה פולינה, זאת שסירבה בכל תוקף לעזוב את המנזר שבו הפקידה אותה אמה עם כניסת הגרמנים, למרות שידעה והבינה שהוריה כבר לא יחזרו. בשום פנים ואופן לא הסכימה להתלוות אליו. בהתחלה דיבר על לבה, אבל ראה שהיא ממאנת להקשיב. בסוף נאלץ לקחת אותה בכוח. עם הגעתה ארצה נשלחה פולינה לחברת הילדים בקיבוץ, וגם שם התמידה בת השבע בהתנגדותה. עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, עד שנשתכחה מלב. רק בהגיע בת המצווה של בנות כיתתה, כאשר הדליקו לראשונה נרות שבת ומישהי דיקלמה את "אשת חיל", החלה להראות סימנים של התעניינות זהירה, כאילו נזכרה בתמונות מוקדמות שציוו עליה הוריה לשכוח, קולות שהושתקו כל אותם ימים שבהם היתה במנזר. רק אז, כשבשלו התנאים, כשנוצר הקשר בין היהדות לבין הקיבוץ, הרשתה לעצמה פולינה להיקלט בחיים החדשים. החליפה את שמה לדגנית, נישאה לגידי, קצין בצה"ל, שגם הוא היה פעם יאשק וגם משפחתו נרצחה, ויחד הקימו בית בישראל. דוק של לחלוחית כיסה את עיניו הכחולות הטובות של הרב, וכיסה גם את עינינו, בנות המצווה — חצאיות קפלים כחולות, חולצות לבנות, ידינו האחת אוחזת בספר תנ"ך מצועצע, והאחרת, בקופסה מצופה כסף הנפתחת לשני פמוטים — אני זוכרת, כי כשהבטתי בעיניו הרכות תהיתי, איך הוא נראה כשהוא לוקח בכוח. דקות אחדות לאחר שיחת הטלפון מהאוטו, הגיע חבלן משטרתי, ואחריו שני חוקרים בבגדים אזרחיים. תחילה הקיף החבלן את הבית, חזר ובדק, האיר את האנטנה והגג בפנס, ובתחושה של החמצה נכנס פנימה. כעבור רבע שעה פתח את הדלת הקדמית מבפנים. כשנכנסנו, נעמדנו נדהמים. מראת הבדולח העתיקה התנפצה לאינספור רסיסים, שהזדהרו באור הגדול כמו שטיח של יהלומים, השולחן הוויקטוריאני הושלך ארצה ושתי רגליו נעקרו, שני הכיסאות הספרדיים הוטחו בקיר, וכעבור עוד רגע התגלתה המפה הרקומה ברקמת חברון שטה באסלה; הארונות בחדרי השינה רוקנו עד תום. מצעים ומגבות שקופלו אחידוֹת, בגדים שגוהצו טיפ־טופ — הכול נרמס ברגל גסה. המגירות של שולחן העבודה נזרקו על הרצפה, מסמכים שתויקו פוזרו לכל עבר. בהיעלמם, הותירו שני השטיחים הפרסיים כתם עירום בחדר האורחים, 4×3 מ"ר מרצפות שומשום עכורות ששימשו בריצוף בשנות הצנע, השנים שבהן נבנו מרבית בתי השכונה. לימים, הדביקו רבים ציפוי של אריחי קרמיקה בצבע קרם על הרצפה המקורית. הסכו"ם החגיגי לאורחים — זה שנספר בקפידה בתום כל ארוחה חגיגית, שגולגל בתיקי פלנל לבל ישחיר, שרק בגללו אסור היה לרוקן את הפח לפני הספירה, כי הכפיות, כידוע, יש להן נטייה לעשות את דרכן לאשפה — הסכו"ם הזה נח בין שברי זכוכית בלבה של שלולית קוניאק ענברי באמצעו של האזור החשוף. מן המגירה בארון של אמי נלקח צמיד הזהב שירשה מדודה שלה, ניוטה. השאר הושלך על הרצפה, התפזר לעין כול. מחשבת הידיים הגסות המפשפשות בקודש הקודשים שלה — מגירת הלבנים — האצבעות הנתחבות שמנוניות ומזוהמות אל האפלולית הצוננת, פולשות אל בין קפלולי קומבניזונים ותחתוני סאטן לעבר המקום שבו נטמנו הסודות הקטנים שלה, אלה שעין טרם שזפתם, קניות אחרונות שחייבו צינון בטרם יוערו אל מחזור החיים הביתי, כמו היו כאן מאז ומעולם — זה היה לה קשה מנשוא. דומם הביטה בחרוזי האלמוגים שהתפזרו על פני רצפת חדר השינה והמסדרון, מה שהיה אך קודם מחרוזת שבאמצעה תבליט קמאו נתון במסגרת זהב, נאנחה למראה כף הגשה לעוגה עם ידית מעשה פיליגרן שהתעקמה לגמרי — אני זוכרת, כי כאשר התכופפה להרימה עצר בעדה החוקר בצעקות אֶפּ, אֶפּ... עלבונה התנקז כולו לרקיעת רגל אחת, לצער גדול שאין לו שותפים, זולתי, המחטטת תדיר במגירותיה, רואה הכול. יודעת. מודדת. "זה לא הכסף," ניסתה לגייס את אהדת החוקרים שהוזעקו מביתם בעיצומו של ליל החג — אחד כבר הספיק להירדם, אחר עמד בשלבים אחרונים של פתיחת הסתימה בכיור. פינת האוכל נותרה כמעט בשלמותה. בהתחשב בהרס שהותירו מאחוריהם הפורצים ובערכו הנמוך של שללם, תהו אבי והחוקרים אם לא מדובר כאן במקרה של ונדליזם לשמו. אמי הגישה קפה. החבלן המשיך להסתובב ברחבי הבית, משתדל לשחזר צעד אחר צעד את המסלול המדויק שעשו שני הפורצים, שאז כבר היה ברור, על פי העקבות שהשאירו סוליות נעליהם, שזה מניינם. "זה לא הכסף," חזרה אמי על ההסבר באוזניו של החבלן, שלא ראה בכסף מניע מגונה כל כך. משום־מה, היה חשוב לה שיבין שהיה לצמיד ערך רגשי, שבהיעלמו, אבד לה השריד האחרון מדודה שלה, ניוטה, אשת העלייה השלישית, שמתישהו, בזמן שאחרים סללו כבישים, פתחה בית מרקחת בנחלת בנימין. למרות שלא נחשבה יפהפייה במיוחד, התחתנה עם בנאי סוציאליסט ויפה תואר, צעיר ממנה בשבע שנים, וארבע שנים לאחר מכן זרקה אותו לטובת רקדן. אני זוכרת, כי כשאמא שלי אמרה "רקדן", השליך החבלן לכיווני את האפוד שלו בתנועה מסולסלת שיצרה קשת מתונה. "רקדן, או־לה־לה, רקדן, או־לה־לה, או־לה־לה," גיחך. פיספסתי. מאליו יובן, שיותר משהוטרדו הגברים מן הפגיעה ברכוש או ברגשות, הם הודאגו מן הקלוּת שבה הצליחו שני הפורצים לחדור לביתו של ראש המוסד. בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, בטרם תתפרק הדבוקה, העיר אחד מהם — זה שמדי פעם יצא לגינה לעשן ואסף את הבדל לכיסו בממחטה מגוהצת — שגם העיתוי, ליל הסדר, בשעה שכל ישראל מסובין, הוא בחירה ערמומית. זה היה חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. למחרת בבוקר נלכדו השניים. האחד היה פרי באושים מצהלה והאחר מנווה שרת, השכונה הסמוכה לצהלה שפעם היתה מעברה. כעבור שנה או שנתיים הסתבך פרי הבאושים מצהלה בשוד שהתגלגל לרצח, נעשה עד מדינה והוברח לארץ זרה. שמו של שותפו לפריצה, זה מנווה שרת, התפרסם תכופות בכותרות העמודים הפנימיים של עיתוני הצהריים, שם יוחסו לו מעשי שוד ורצח שאכזריותם היתה שנייה רק לחוצפתם. מותו בטרם עת בין כותלי הכלא קטע רצף מתמשך של מאסרי עולם מצטברים. אביו, כך סיפרו אצלנו, היה נשוי לשתי נשים; כל הילדים מהאישה הראשונה יצאו פושעים וכל הילדים מהאישה השנייה גמרו בגרות. "חולשה לגנרלים" מאת מיכל זמיר, עורכת: שרי גוטמן, הוצאת "אחוזת בית"

פאני עשתה פן. ופתאום הכל התהפך לה

Mon, 05 Oct 2026 15:00:00 GMT

ואז היא הרגישה שמוחה מתערפל והיא צוללת באיטיות לתוך אֲפֵלָה. בעודה מרגישה כמו אדם שנופל בהילוך איטי מגובה רב, שלחה את ידיה קדימה בניסיון להיאחז במשהו, אך ללא הצלחה. רגע לפני שהכול השחיר לגמרי, שמעה כמו מרחוק יללות אמבולנס מתערבלות בקול כרוז מתכתי, שחזר במונוטוניות מאיימת: "מלווה מספר ארבע-ארבע-שמונה מלווה מספר ארבע-ארבע-שמונה, המקרה שלך עומד להגיע, מלווה מספר ארבע-ארבע-שמונה." היא לא ידעה כמה זמן חלף עד שמצאה את עצמה עומדת במקום לא מוכר, מול גבר לא מוכר, שעמד מולה אוחז בכיסא גלגלים. הכרוז המשיך באותו גון קול מתכתי, "זכור פרוצדורה. זכור פרוצדורה. זכור..." באוזניה המשיכו ליילל צפירות האמבולנס, והיא אמרה לעצמה, זה לא בית חולים. "גברת פאני," אמר הגבר שנראה לה שקוף למחצה. "את צריכה לשבת." היא הרגישה מטושטשת. "אני לא מרגישה טוב," אמרה בקול חלש ושפשפה מעט את עיניה, עצמה אותן ופקחה שוב בתקווה שהאיש ייעלם, אבל הוא עדיין עמד מולה ועדיין נראה שקוף. הוא לבש חולצת פשתן שדמתה מאוד לצבע עורו. מכנסיו היו מחויטים וקלילים, והוא נעל נעלי בד שהתאימו את עצמן לתווי כף הרגל. היא הרגישה כאילו המוח שלה נעטף בענן סמיך, והיא לא מצליחה לדלות מתוכו שום מחשבה הגיונית. "את צריכה לשבת," הודיע לה האיש, שקולו נשמע כמו מתוך טרנזיסטור ישן. הוא קירב אליה את הכיסא כדי שתתיישב עליו. היא לא זזה. הוא סימן לה בידו לשבת, היא נשארה לעמוד והסתכלה סביבה בתימהון שגבר והלך עם חוסר ההבנה שלה למתרחש. היא ניסתה בכל כוחה לזהות היכן היא נמצאת, להיזכר כיצד הגיעה לכאן. מולה השתרע חדר שהזכיר לה צורת ביצה. החדר, נטול החלונות, היה שטוף באור צהבהב בוהק, אך לא מסנוור. היא הרימה את ראשה לבדוק אילו מנורות מפיצות אור כזה, ולהפתעתה, לא ראתה אף גוף תאורה. "מאיפה האור הזה מגיע?" שאלה. "הוא לא מגיע, הוא נמצא. גברת פאני," ענה לה. איך הוא יודע את השם שלי? התפלאה. "רגע, אנחנו מכירים?" בדקה, ספק אותו ספק את עצמה. "נפגשנו כבר?" "אני מכיר אותך. את לא מכירה אותי. לא נפגשנו בעבר," השיב בחד־גוניות שהזכירה את הכרוז, "ואת מתבקשת לשבת." חזר על ההוראה. "למה לי לשבת על כיסא גלגלים?" שאלה ובחנה את המקום שנראה לה צהבהב באופן מוזר. "את צריכה לשבת," חזר על דבריו, "כי את עומדת ליפול," הודיע כמנבא. "אני עומדת לצאת מפה," היא החלה ללכת ממנו. "מי הוא, בכלל," מלמלה בכעס, "הוא לא מזדהה בפניי, ודורש ממני לשבת בכיסא גלגלים. מה אני, נכה?" היא העיפה מבט לאחור וגילתה שהוא צועד אחריה, דוחף לפניו את הכיסא. מה הוא הולך אחריי כמו כלב? שאלה את עצמה. כעבור כמה צעדים היא חשה שרגליה נמסות, והיא קורסת לתוך עצמה כמו נר שעווה. היא ניסתה לאזן את גופה, תוך שהיא מותחת את ידיה לצדדים כמי שהולכת על קורה צרה, התנדנדה, איבדה את שיווי משקלה, הגוף שלה נטה, ובסיבוב קל סביב עצמה נחתה היישר לתוך כיסא הגלגלים שהגבר דחף במהירות תחתיה. "שהשם ישמור, מה קרה לי?" שאלה בלחישה. "נפלת," אמר לה, "זה תקין לגמרי." האיש המטושטש נשמע לה שווה-נפש. הוא ניגש אל דופן קיר הביצה ושלף מתוכו כיסא. הקיר, שנראה לה כמו זכוכית צהבהבה, נמלא בתוכו בחוטים בצבע חרדל זהוב, שהיו שונים זה מזה בעובי ובגוון. רקותיה הלמו בבהלה, ובתוך כך צצה בה סקרנות להתרחשות סביבה. כבר ראיתי זכוכית כזאת, חשבה וניסתה להיזכר היכן מתוך ציפייה שזה יעזור לה להבין איפה היא נמצאת. הכיסא שנשלף מהקיר היה חיוור ושקוף כמו האיש עצמו. כיסא נטול משענת, בעל שלוש רגליים מצינורות מפותלים שאוחזים בכדור קריסטל גדול צהבהב, שקוף למחצה, ובתוכו סדקים בצבעי זהב שונים. האיש התיישב על הכדור בפישוק קל ובזקיפות של שומר הארמון בלונדון. אין מצב שזה אמיתי, צבטה חזק את זרועה. "את לא חולמת," אמר לה. היא הרגישה לכודה. גם אם תרצה לקום ולברוח, הוא חסם את דרכה בישיבה שלו מולה. "אתה יכול להגיד לי מה זה המקום הזה?" ביקשה ממנו. הוא לא ענה, וזה הגביר בה את תחושת הלחץ. האיש רכן לעברה, והיא ראתה שעיניו שקועות בעומק פניו כמו העיניים של בובות השעווה במוזיאון "מדאם טוסו" בפריז. עיניו לא זזו. מבטו השקוע, המקובע והבוחן, עורר בה מצוקה. אני אישה חזקה, אמרה לעצמה, אני אישה חזקה, אמרה לעצמה, הכול יהיה בסדר, תנשמי. היא נשמה ואמרה לו כמעט בתחינה, "אתה מוכן לענות לי?" "לפי הפרוטוקול, קודם כול עליי להציג את עצמי," אמר האיש כשהוא עדיין רכון לעברה. שהשם ישמור, על מה הוא מדבר, איזה פרוטוקול? "יש לי פרוטוקול עבודה," קולו הצליח להטריף אותה. "יש כאן פרוצדורה שאני חייב ליישם," הִטה את ראשו לצד, ולא הסיר ממנה את מבטו. הוא לא ממצמץ, ציינה לעצמה ועצמה את עיניה. הוא הזיז את כיסאו בכמה צעדים לאחור, והמרחק שלקח ממנה עזר לה להחליט לברוח ממנו. היא קמה בחטף מהכיסא והחלה לצעוד במהירות לכיוון שממנו נכנסה. אחרי צעדים ספורים בלבד שוב הפסיקה לחוש את רגליה, והפעם נפלה בדממה אפיים ארצה ונמרחה בצורה מביכה על הרצפה. הוא מיהר לעברה עם כיסא הגלגלים, ניגש אליה, התכופף, הניף אותה מהרצפה כאילו הייתה חסרת משקל, והושיבה חזרה בכיסא. ממה הוא עשוי? תהתה. החדר עשה סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות סביב עצמו. בחילה עלתה בה. הכול הסתחרר סביבה. היא לפתה את ידיות הכיסא בכוח רב. בכי של תינוק נשמע מרחוק. אני מכירה את הבכי הזה, אני מכירה אותו. החדר שב לקדמותו, והיא סובבה את ראשה לצדדים כדי לראות את התינוק שבוכה. הקיר מולה התרומם כמו וילון, ומים שחדרו פנימה שטפו את החדר ונאספו חזרה אל המקום שממנו יצאו. הקיר נסגר. ריח מלוח עלה באפה, "ריח של ים," אמרה, ובמוחה עלתה מחשבה שהחדר עבר טיהור במי ים. הבכי של התינוק פסק. האור הצהבהב שינה גוון, והבזק חזק הכה בה. היא נרתעה במהירות לאחור. "תעשה שזה ייפסק," ביקשה מהאיש שענה, "תפסיקי להתנגד והכול ייעלם." "איפה התינוק?" שאלה. "אני אענה לך על הכול," אמר ונשמע שהוא משתדל לדבר ברכות, "רק צריך להקפיד על הכללים." פאני ישבה בכיסא וניסתה למקד את עצמה במה שקורה לה. שום דבר לא נראה לה הגיוני, והיא מאוד אהבה סדר והיגיון. השיער של האיש סִקרן אותה. היא התלבטה בינה לבין עצמה אם האיש חובש פאה או שעבר השתלה לא מוצלחת בטורקיה. האיש השקוף ניגש לידיות האחוריות של כיסא הגלגלים, דחף אותו בחזרה למרכז החדר ושב להתיישב מולה. "היינו אמורים להתחיל אחרת." היא שמה לב שהשקיפות שלו הולכת ומתמלאת לאיטה, החיוורון שלו הלך והפך אנושי יותר. איך הוא משנה צבע? למרות שהוא נראה לה מבוגר, שום קמט לא נחרץ בפניו, לא בזוויות עיניו, לא במצח ולא סביב שפתיו. בעצם, השיער שלו כמו של היפנים, חשבה, חלק ושחור משחור. ואז, מבלי משים, הושיטה את ידה לגעת בו. הוא נרתע לאחור במהירות גדולה, ומתוך כיסא הבדולח עלתה משענת דקה שתמכה בגבו. "סליחה, רציתי לגעת לך בשיער," התנצלה. "למה שתרצי לעשות דבר כזה?" שאל והִטה את ראשו לצד ימין, בוחן אותה בעניין. "אני ספרית," הצטדקה, "השיער שלך סקרן אותי." הבכי של התינוק חזר ונשמע, ופאני הרגישה כיווץ עז ברחמה. "איפה התינוק?" "אין פה תינוק," ענה לה ביובש. "אני שומעת את הבכי שלו," היא קמה מהכיסא כדי לחפש. רק רִיק סבב אותה. "אני מכירה את הבכי הזה," אמרה. "אני לא שומע דבר," ענה והתיישב בנינוחות על כדור הבדולח, שהחל לפזר אדים בתוך עצמו עד שנראָה שסופת שלג מוזהבת מתחוללת בו. "אז מאיפה אני שומעת אותו?" "מהראש שלך," אמר בפשטות. היא התבוננה בו וחשבה שהוא צודק. היא מדמיינת הכול. היא רק צריכה להתעורר. "תגידי מאיפה את מכירה את הבכי הזה, ואז הוא ייפסק," הציע לה. ואז בלי לחשוב ירתה, "זה הבכי של התינוק שלא נולד לי." הבכי פסק. "אמא זה לא שם עצם" מאת דורית פלד הרפז, עורכת יעל שכנאי, 346 עמודים, "רימונים" הוצאה לאור

"והילד הזה הוא אני": הלך לעולמו יהודה אטלס

Thu, 24 Sep 2026 20:28:00 GMT

הסופר, המשורר, המתרגם וחוקר ספרות הילדים יהודה אטלס הלך הערב לעולמו בבית החולים איכילוב, והוא בן 89. אטלס, מהיוצרים המזוהים והאהובים ביותר בספרות הילדים העברית, הותיר אחריו יצירה שהפכה לחלק בלתי נפרד מילדותם של כמה דורות בישראל. ספרו המזוהה ביותר, "והילד הזה הוא אני", ראה אור ב-1977 והציג את עולמו של ילד בשפה פשוטה, ישירה ויומיומית, כשהוא מתמודד עם הורים, חברים, בושה, אהבה, קנאה ותסכול.

נו, אז מה זה באמת בית בשבילך?

Fri, 18 Sep 2026 12:30:00 GMT

15 יוצרי קומיקס מובילים, ביניהם גיא מורד, גלעד סליקטר ובתיה קולטון בוחנים את המושג הטעון בית בספר "בית". קראו את סיפורו של מישל קישקה מתוך הספר החדש

ואז הגיע הרגע המדהים שבו נפתלי בנט חשף: כן, אני יודע לבשל עוף באננס

Fri, 18 Sep 2026 12:25:00 GMT

"מי אתה, נפתלי בנט?", שואל ארי שביט בפתח ספרו "שעת אמת". האמת? כבר פגשנו תעלומות מסעירות מאלה. בנט והטי-שרט טוחנים ראיונות בכל פינה, אפילו בפודקסט ההיתולי של יובל קצה, אבל מעבר לסכנת מחיקת הערך של המותג, שממילא מידרדר בסקרים, נדמה שמעולם לא הייתה שם חידה גדולה מלכתחילה. שביט התלווה אל בנט במשך כחצי שנה וצבר כמאה שעות שיחה איתו. קשה להגיד שהצליח לחלץ ממנו משהו שלא ראינו או שמענו או ידענו או הרגשנו שידענו לפני כן, ובוודאי לא משהו שממש השתוקקנו לדעת. נראה ששביט עלה על הסוס הלא נכון. מי שהסתמן לרגע כראש הממשלה הבא כבר מזמן איננו כזה. השם המפורש "גדי איזנקוט" נזכר בספר 12 פעמים. "חוסר היכולת של איזנקוט ובנט להתאחד במחצית הראשונה של 2026 הפליא אותי", כותב שביט, בתסכול של אזרח וגם של עיתונאי שנשאר עם הסחורה הפוליטית הפחות חמה ביד. מאה שעות שיחה הולידו הרבה סיסמאות ונאומי בחירות פומפוזיים יותר או פחות ("אנחנו צריכים להשיק תהליכים של החלמה, יצירה, בנייה מחדש והתעצמות". כל הקלישאות כולן יוצאות במחול אחד, אולי לצלילי הגבעתרון?) או תנ"כיים-לייט ("אני לא משה ולא חצי משה, אבל כמו משה אינני יכול לעמוד מנגד"), התפארות בהישגי עבר מרשימים יותר או פחות ("אני פותח את הייבוא של גבינות קשות ומוריד את מחיר הגבינה הצהובה"), סקופים ברמת "אני בן זוג שמבשל במטבח את מעט המנות שאני יודע לבשל" (עוף עם אננס; עוף עם תמרים; עוף עם בירה) או וידויים בנוסח "אני גם השטותניק שאני, שממציא מעשיות הזויות שלפעמים מצחיקות ולפעמים משמימות את כל בני המשפחה".

יחידה סודית בכיכוב פרה, דולפין, שרקרק ונשר: קבלו את "המוווסד"

Thu, 17 Sep 2026 11:25:00 GMT

פרה ממשק במרכז הארץ עוברת את המיונים למוווסד כדי לעצור בכיר בארגון המתכנן פיגוע קטלני בישראל. לאן כל זה הולך? פרק ראשון מתוך הספר "המוווסד" מאת איריס אברמוביץ'

הוכרזו הזוכים בפרס בארי ליצירה פוליטית

Thu, 10 Sep 2026 19:41:00 GMT

בעקבות ביטול פרסי הספרות מטעם משרד התרבות והספורט בינואר 2026, הכריזה קרן ברל כצנלסון על ייסודו של פרס ספרותי חדש: פרס בארי ליצירה פוליטית. הפרס נועד לתמוך, לעודד ולהוקיר יצירה ספרותית המתמודדת עם נושאים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים, מוסריים והיסטוריים. כעת מכריזה הקרן על הזוכות והזוכים הראשונים בתולדות הפרס. בפרס בארי ליצירה פוליטית על כתב יד עיוני (40,000 שקל) זכתה ד"ר קרן דותן. בכתב היד קוראת ד"ר דותן תיגר על התפיסה שרגשות מפריעים לשיח הפוליטי בהיותם חסרי רציונליות או תבונה. באמצעות שבע מסות, שכל אחת מהן מוקדשת לרגש אחר שעוררה המציאות מלאת המשברים של השנים האחרונות ובשיאה טבח שבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו, מבקשת דותן להנכיח את הרגש ואת תפקידו בשיח הפוליטי, בעיקר של המחנה הדמוקרטי. בפרס בארי לספרות ילדים דמוקרטית (20,000 ₪) זכתה תמר ורטה-זהבי. ב"גם צעצועים יכולים להפיל דיקטטור", המבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש ברוסיה בשנת 2012, מצליחה ורטה-זהבי לגעת באקטואליה בגובה עיני הילדים ומעבירה מסר חזק גם על השמעת קול חברתי ופוליטי וגם על האפשרות האופטימית שהיגיון ילדי בריא יכול לפתור בעיות שנראה שאין להן מענה. כתבי היד הזוכים יראו אור בהוצאת "אופק" מייסודה של קרן ברל כצנלסון. במענקי המשך יצירה (20,000 ₪) זכו עמיחי פישר וד"ר אביב כהן. "מוסר תחת אש" (הוצאת כנרת זמורה דביר, 2026) נכתב מתוך הטראומה של שבעה באוקטובר, אך אינו מסתפק בתגובה לאירועים: עמיחי פישר מבקש לנסח בו מסגרת רעיונית חדשה להבנת הפוליטיקה הישראלית, שהציר המרכזי בה היה ועודנו, כפי שמראה פישר, הסכסוך הישראלי-פלסטיני והגישה כלפיו. "מולדת איננה מזבח" (הוצאת פרדס, 2025) מעמיד במרכזו את תנועות המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ופעיליהן. אביב כהן, ששירת כחייל בסדיר בלבנון, משלב בין נקודת המבט האישית שלו ליכולות המחקר והניתוח שלו כהיסטוריון, ומציע לא רק תיעוד היסטורי מרתק אלא גם ספר חשוב לנקודת הזמן הפוליטית והציבורית הנוכחית. ראש צוות השופטים בקטגוריות העיון היא פרופ' יולי תמיר, יחד איתה שפטו פרופ' עירן הלפרין, טל ויינטראוב, אמיר זיו ונעה ידלין, ראש צוות השופטים בקטגורית ספרות הילדים היא רחלה זנדבנק, יחד איתה שפטו ד"ר טליה דיסקין, פרופ' אורית ברגמן ואלעד חן.

היה שווה לחכות: החדש של דויד גרוסמן הוא ספר חובה

Tue, 08 Sep 2026 06:45:00 GMT

בראשית היו המלים. ובראשית הייתה רק המשפחה הגרעינית - אבא, אמא ובן. ובראשית היו בעולם רק חושך ואור וכאב. והבן ירון, גיבור הספר החדש של דוד גרוסמן "מילים איפה אתן", נידון לספר את תולדות המשפחה הגרעינית שלו כי הדיבור אולי יציל אותו יום אחד וישמור עליו ויגונן עליו מכל רע. כשהיה בן חמש עשרה, העמידו את אביו למשפט בגלל שורה של מעשי נוכלות שהוא עשה. האם והבן נמצאים כל יום בבית המשפט ואיתם נמצאים גם כל האנשים שהאב, במזיד או שלא במזיד, רוקן אותם מכל כספם ורכושם. כבר בהתחלה אנחנו ניצבים בפני שתי מערכות יסוד - המשפחה הגרעינית (אבא, אמא ובן) ומערכת המשפט. אדם יוצא לעולם עם תחושת אשם גדולה. כשמסתיים המשפט וגוזרים על האב שש עשרה שנה בכלא, הוא צועק לעבר בנו: "לא הייתי" - פה נערך כבר ניסיון ההשמדה והמחיקה הראשון ובקונטקס של ספר, כלומר יצירה שבוראת עולם, הדרך היחידה להימלט מגזר הדין הנורא ומהמחיקה, הוא רק להמשיך להתחיות באמצעות המילים והכתיבה.

מסע אל הבטן הרכה: למה הישראלים מפחדים מוואדי עארה - ומה הם מפספסים?

Fri, 04 Sep 2026 08:30:00 GMT

עשרות שנים אחרי שסופח כדי לחבר את העמק, ואדי עארה נותר עבור רוב הנהגים קטע כביש שבולעים במהירות עם דלתות נעולות. בספרו החדש, ד"ר אמיר גילת חוזר לטראומות המדממות, להזנחה, להקצנה - אך גם לחיים שמתעקשים לנצח

איך פתאום נקשר דווקא שמו של גרוסמן, דויד גרוסמן, בשערוריית רשת

Sun, 30 Aug 2026 11:43:00 GMT

מישהו אמר גייז? הרומן החדש של דויד גרוסמן, שמוחזק כקדוש בחוגים רבים, משלהב את הרוחות בגלל הדברים המפורשים שנכתבים בו על הומוסקסואליות - והשתקתם הגורפת. כך הצית רב המכר סערת פייסבוק מהדהדת

מתן חרמוני יודע לעשות קרנבל ספרותי: דווקא כשהוא מפסיק, הספר שלו נפלא

Sun, 30 Aug 2026 11:18:00 GMT

אפשר אולי לפתוח את הסקירה על "פלטיאל ז"ל", ספרו החדש והמבריק של מתן חרמוני בהוצאת אפרסמון בציטוט מתוך שורת הפתיחה המפורסמת של "מיכאל שלי", ספרו הידוע של עמוס עוז. "בהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות". אני מביא אותו כי הוא נקודת פתיחה נוחה מבחינתי להתחיל את השיחה המדומיינת שאני מנהל בראשי עם הספר של חרמוני כבר כמה ימים ושיהיה ברור כבר על ההתחלה - רק ספר טוב ממש מעורר אותך לשיחה ומחשבה, והספר החדש של חרמוני הוא בהחלט כזה.

המהלך שמטלטל את שוק הספרים: צומת ספרים יוצאת נגד הצפת הכותרים

Mon, 10 Aug 2026 11:34:00 GMT

מנכ"ל צומת ספרים, אבי שומר, הודיע כי הרשת תסנן מראש כותרים חדשים ותדרוש גילוי על מקור המימון שלהם, מאחר שהמחסנים מוצפים בספרים שאינם נמכרים. בענף מזהירים שהמימון לבדו אינו מעיד על איכות הספר

לפעמים תהילה שווה רצח: קראו פרק ראשון מתוך "באהבה, אמא"

Thu, 30 Jul 2026 10:59:00 GMT

אחרי שסופרת מותחנים מפורסמת נהרגת בתאונה, בתה מקבלת בטקס האשכבה מעטפה מסתורית מ"המעריץ מספר 1", ומתחילה חקירה שחושפת סודות אפלים על הדרך של אמה לפסגה. קראו את הפרק הראשון מתוך "באהבה, אמא" של איליאנה זנדר, מותחן רצוף טוויסטים על סודות משפחתיים ותהילה

הסופר וחוקר התרבות אייל דותן הלך לעולמו בגיל 57

Wed, 29 Jul 2026 12:51:00 GMT

דותן כתב שלושה ספרים ("עצם", "ביחד ולבד" ו"מקריות"), שימש כמרצה בכיר בחוג לספרות ובתוכנית הבינתחומית לאמנויות באוניברסיטת ת"א והרצה במוסדות נוספים וכתב ב"הארץ". בן 57 היה במותו. באוניברסיטת ת"א ספדו: "מרצה אהוב, חוקר והוגה מעמיק ומקורי. ייחסר לנו מאוד"

סלמאן רושדי חושף: זה מה שקרה לחיי אחרי ניסיון הרצח

Wed, 29 Jul 2026 11:35:00 GMT

באוגוסט 2022 הותקף רושדי בסכין לעיני קהל, 34 שנה אחרי הפתווה, ובספר זה הוא מגולל את סיפור ההתקפה, המאבק על חייו והצורך להמשיכם כסופר. קראו פרק ראשון מתוך "סכין: הרהורים בעקבות ניסיון רצח", ממואר וידויי וישיר שנכתב כדי לרפא, ושיאו מפגש מדומיין עם התוקף

מחברת "עוזרת הבית" חוזרת: קראו פרק ראשון מתוך "הקולגה"

Tue, 28 Jul 2026 09:35:00 GMT

כשדון שיף, מנהלת החשבונות הבודדה והמוזרה, לא מגיעה לעבודה, עמיתתה נטלי מקבלת שיחה אנונימית מטרידה ומוצאת את עצמה קשורה להיעלמות. קראו פרק ראשון מתוך המותחן החדש של פרידה מקפדן, מחברת סדרת רבי המכר "עוזרת הבית"

על הבדידות שבכתיבה והנחמה שבתוכה: קראו פרק ראשון מתוך "כמו משאלה של אף אחד"

Mon, 27 Jul 2026 13:35:00 GMT

במסות אישיות וחשופות, מירי רוזובסקי, מייסדת הוצאת "שתים" וסופרת שהרומן הראשון שלה מכר למעלה מ-40 אלף עותקים, חוקרת את השאלה שליוותה אותה כל חייה: למה לבחור שוב ושוב בתהליך יצירה ממושך ובודד. קראו פרק ראשון

אשכול נבו זכה בפרס ספרותי באיטליה, ועיבוד לספרו יתחרה בוונציה

Sun, 26 Jul 2026 10:16:00 GMT

הסופר הישראלי יקבל בספטמבר את פרס "ההיסטוריה ברומן" במסגרת פסטיבל Pordenonelegge. באותו חודש יתחרה בפסטיבל ונציה סרטו החדש של נני מורטי, המבוסס על סיפור מתוך "לב רעב"

"שחקן מספר שתיים": קראו פרק ראשון מתוך ההמשך של "שחקן מספר אחת"

Sun, 26 Jul 2026 09:48:00 GMT

ימים אחרי הניצחון באואזיס, ווייד ווטס מגלה כי פיתוח טכנולוגי חדש מסתתר בכספת מייסד האואזיס, ויריב בעל שאיפות הרסניות מאיים על עתיד שני העולמות. קראו פרק מתוך ספר ההמשך של "שחקן מספר אחת", שאף זכה לעיבוד קולנועי של ספילברג

ג'ורג' ר"ר מרטין עובד על נובלה חדשה של "האביר משבע הממלכות"

Sun, 26 Jul 2026 08:41:00 GMT

יוצר "האביר משבע הממלכות", איירה פרקר, חשף כי הסופר עובד על סיפור רביעי בכיכובם של דאנק ואג וכי הוא מקווה להרחיב את הסדרה לחמש עונות לפחות. למרות סערה חריגה ששיבשה את הצילומים בספרד, העונה השנייה עדיין צפויה להגיע במחצית הראשונה של 2027

נרצחה, התעוררה בגן עדן, ורוצה רק למצוא את בנה: קראו פרק מהחדש של רעות וייס

Thu, 23 Jul 2026 10:48:00 GMT

אחרי שנרצחה, אביגיל אוסקר מתעוררת במקום מסתורי שתושביו מאמינים שהוא גן עדן, ומחליטה לא להשתקע אלא לחפש את בנה. קראו את הפרק הראשון מהרומן החדש של רעות וייס, זוכת פרס גפן על ספרה הראשון, רב המכר "מזל של מתחילים"

גבלס מחכה לו באוסטריה עם הצעה שאי אפשר לסרב לה: קראו פרק ראשון מתוך "הבמאי"

Wed, 22 Jul 2026 11:48:00 GMT

ג'ו פאבסט, מגדולי במאי רפובליקת ויימאר, חוזר מהוליווד לאוסטריה ונתקל בגבלס שמחכה לו עם הצעה שאי אפשר לסרב לה. קראו פרק ראשון מתוך הרומן "הבמאי" המועמד לפרס בוקר, מאת דניאל קלמן, שספריו תורגמו ליותר מ-40 שפות

היא לא זוכרת מה קרה באותו לילה, אבל מישהו אחר זוכר: קראו פרק מתוך "מאחורייך"

Tue, 21 Jul 2026 09:48:00 GMT

ג'מה פוסטר בנתה לעצמה חיים חדשים אחרי שברחה מעברה האפל, אבל זרים מתחילים לעמת אותה עם שמה האמיתי ועם טראומה שאינה זוכרת. קראו פרק ראשון מתוך המותחן הפסיכולוגי החדש של מייק עומר, שספריו נמכרו ביותר ממיליון עותקים וכבשו את רשימות הניו יורק טיימס

הצבעים היו כל כך יפים, עד שנעלמו לחושך: קראו פרק ראשון מתוך "מוגזמת"

Mon, 20 Jul 2026 11:48:00 GMT

טל, בת 38 עם חיים כפולים, חווה התקף מאניה ראשון שמשבש את האיזון המופלא שיצרה, ואת נפילתה אנחנו שומעים מפיהם של בעל, חבר, אחות ועוזרת בית. קראו פרק ראשון מתוך רומן הביכורים של שיר מנור, העוסק במאניה, התמכרות ומה שאוהבים רואים מהצד

קראו פרק ראשון מתוך "המשקיפות", ספרה האחרון של עדנה מזי"א

Sun, 19 Jul 2026 13:48:00 GMT

פרופ' רות לפידות, פתולוגית בפנסיה שמעדיפה לבלות את ימיה עם משקפת מכוונת לשכנים, נאלצת לארח את נכדתה החרדתית, ויחד הן נקלעות לחקירת רצח בעולם התרבות הישראלי. קראו פרק מספרה האחרון של עדנה מזי"א, המחזאית והסופרת שנפטרה ב-2023, שהושלם שבועות ספורים לפני מותה

חשבתי שכתיבת ספר תיראה בדיוק כמו בסרטים, ואז המציאות טפחה לי בפנים

Thu, 16 Jul 2026 12:12:00 GMT

ג'ני דנסון פרסמה שני ספרים בהוצאות מרכזיות, החדש שבהם, "זה לא מה שרציתי", רואה אור בימים אלה. בטור מיוחד היא מספרת איך התיישבה לכתוב בלי מבנה, בלי עלילה ובלי סוף, רק עם דמות אחת שסירבה לעזוב, וחושפת את הטריק שהציל אותה בכל פעם שנתקעה מול הדף הריק